צרו קשר
ּ

התקשרות התינוק החל מהריון, לידה ועד גיל שנתיים

ילדים נמצאים בתהליך של שינויים מואצים מרגע היוולדם. התנהגות שתיחשב נורמאלית בשנה הראשונה בחייו של התינוק, לא תיחשב נורמאלית בשנתו השנייה וכן הלאה. לפיכך, תמונת ההתנהגות הנורמטיבית של תינוקות וילדים משתנה בכל גיל. לכן, יש חשיבות רבה להבין ולהכיר את המאפיינים ההתנהגותיים של השלבים ההתפתחותיים הראשוניים של הילד, שלהם יש השלכה מכרעת לגבי התנהגותו התקינה העתידית. הצצה אל עולם המושגים של שלבי ההתפתחות הראשוניים של הילד יכולה לסייע להורים להיות מודעים לתהליכי הגדילה הנורמטיביים, ולתגובות הרצויות מצידם כלפי ילדיהם בראשית דרכם.

לאורך הילדות ילדים מתמודדים עם קונפליקטים שהם חלק מתהליך ההתפתחות וההתבגרות שלהם. חשוב כי נדע להבחין בין קונפליקט התפתחותי-טבעי (למשל, אדיפאלי), לבין קונפליקט פתולוגי שהתפתח בגלל נסיבות החיים (כאשר ההורים לא הבחינו בצרכי הילד ולכן לא נענו להם, או שלא יכולים היו להיענות להם כגון, דיכאון לאחר לידה, שבעקבות היעדר היענות הולמת לצרכי הילד התפתחה הפרעה בהתנהגותו בהמשך חייו), זאת על מנת להיענות לפתרונם בהתאם.

הקונפליקטים הראשוניים מקורם בתחושות הילד. תינוקות חשים דרך גופם. לחוויות החושיות יש השלכות על חיי הנפש אצל ילדים צעירים. כשתינוק הווה חוויות חושיות "מרעישות" מבפנים הוא נסער מבחינה רגשית ומגלה התנהגות בהתאם. הסביבה (ההורים, או מבוגר משמעותי אחר) אמורה לתת מענה הולם (מווסת) לתחושות ראשוניות אלה, הניתן לקרוא להן "יצרים" או "דחפים". יצריו של התינוק מבטאים דחף לחיים ומכאן שיש לתת להם מענה הולם. התנהגות יצרית לא נורמטיבית יכולה להופיע בעקבות מענה של חסך ליצר, או מענה מוגבר יתר על המידה. היצרים מניעים את התינוק להישרדות (יצר החיים: רבייה) ולפירוק (יצר המוות: פורקן מתח). בין היצרים קיים איזון, אך לכל אדם יש נטייה מולדת/ביולוגית המאפיינת אותו מבחינת עוצמת הדחפים והרגישות לגרייה פנימית וחיצונית. תינוקות עוברים מוויסות מתחים ביולוגי-יצרי, (רצון להגיע לפירוק מיידי ומרבי, חסר פשרות, כגון, יצר הרעב) ללא קשר לאובייקט, (הורה) לוויסות רגשי. ובכן, אנו זקוקים לוויסות רגשי על מנת לא להיות מוצפים בדחפים ורגשות. במהלך החיים דרכי הוויסות משתכללות.

וויסות בהתנהגות נעשה באמצעות אובייקט שהוא הורה או כל אדם מבוגר משמעותי אחר. קשר 'בטוח' בין הורה לילד מתפתח עוד בהריון ובראשית חייו של התינוק, כאשר ההורה יכול לחשוב על עולמו הפנימי שלו עצמו ולתת לו הגיון, ובאותו האופן לתת פשר לעולם הפנימי של התינוק. אם עם נטייה ל-'ניתוק' מתקשה לתת משמעות לצרכים התלותיים של עוברה וכך גם לאחר הלידה, הורים עם נטייה לניתוק יתקשו לתת משמעות לצרכים התלותיים של תינוקם. הורים חרדים נותנים מקום קיצוני לרגשות השליליים של התינוק, ואינם מצליחים להכיל את רגשותיו ולהרגיעו, מצב כזה יכול להביא את התינוק להתנהגות לא שקטה ולדפוס התנהגות של חרדה. לפיכך, לדפוסי התקשרות עם ההורה, או מבוגר משמעותי אחר, יש השלכות משמעותיות על אסטרטגיות הוויסות: התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת, התקשרות אמביבלנטית או מתנגדת, התקשרות בלתי מאורגנת. על מנת להבין את דפוסי ההתנהגות של הילד יש להכיר את שלבי ההתפתחות אותם עובר העובר בסוף ההיריון והתינוק בראשית חייו, ואת ההתנהגויות המאפיינות כל שלב (מאהלר).

בסוף ההיריון הקשר של "אם-תינוק" עדיין מבוסס על קשר של תחושות האם את עוברה ופרשנות שלה את התנהגותו. הרגעים הראשונים בהם נמצאים ההורים עם תינוקם מייד לאחר הלידה, הם רגעים חשובים ביותר ליצירת ההתקשרות ((bonding ולביסוס תחושת האחריות של ההורים כלפיו וקבלת מושגים ראשוניים של העולל על העולם, לגבי היכולת לגונן עליו ולספק את צרכיו: מזון, חימום, בטחון, תחושת שייכות, הגיינה, שינה ורווחה נפשית. חשוב אז לדבר אל התינוק. הוא קשוב וקולט. ככל שנדבר אליו יותר שיכלו יתפתח, הוא יזהה את קול ההורים והדבר ינסוך בו רוגע ובטחון. השלב הראשון שלאחר הלידה נקרא השלב האוטיסטי-נורמאלי: (לידה -1 חודש), בו הילד חי בעולם של גירויים פנימיים ומתפקד על בסיס דחף כשמטרתו להשיג שקט מוטורי.

הילד איננו מזהה גירויים מבחוץ, אלא חווה את גופו ואת דחפיו, בדומה לחוויה אותה חווה ברחם אימו. מטרתו של התינוק היא להגיע לשיווי משקל עם דחפיו. מי שמסייע לו בשלב זה זו האם שאמורה למנוע את היצף הגירויים הפנימיים כגון, כאב בטן, קור, חום וכיו"ב. כך ניתן להמשיך את תהליך ההתקשרות (bonding), שהחל עוד ברחם, לעבר קשר הדדי בין האם לבין התינוק. התינוק מתחיל לחוש את גופו באמצעות המגע של אימו ולאט לאט הוא נהייה מודע לגירויים שבאים מבחוץ. ללא טיפול אימהי, התינוק יוצף על ידי גירויים פנימיים וחיצוניים, אשר יביאו ל'מצוקה אורגנמיסיטית' ( כמו תגובות פאניקה בחיים הבוגרים); בהמשך יבואו השלב הסימביוטי-נורמאלי (1-5 חודש/4-6), בו מתפתח האגו: התינוק מתחיל לתפוס ברגעי צורך, שחווית סיפוק והנאה תלויים במקור מחוץ לגוף. הוא לומד לחכות מעט לסיפוק שיבוא על סמך היזכרותו בהנאה ובסיפוק שבאו מתוך נתינת האם. תינוק שחווה את השלב הסימביוטי באופן מספק, יחווה פרידות ומעברים באופן מוצלח.

תינוק שחווה שלב זה באופן לא מספק, יכול לפתח עם השנים הפרעות נפשיות הקשורות ל-'אני' שלא הצליח להינתק מקשר סימביוטי. שלבי הספרציה-אינדיבידואציה:

א. דיפרנציאציה (5-9 חודש)

ב. אימון (פרקטסינג) מוקדם (9-12 חודש)

ג. אימון מאוחר (12-15 חודש)

ד. רפרושמה (16-24 חודש; משבר הרפרושמה 18-24 חודש); בדרך לקביעות אובייקט וגיבוש אינדיבידואליות (24-30 חודש).

בשלב הדיפרנסאציה מתפתחים בין האם לתינוק סימנים שחוזרים על עצמם, שעם הזמן הופכים לשפה ולקומוניקציה ביניהם. התנועה החופשית של התינוק הכוללת התרחקות מהירה מן האם תוך הנאה מגילוי היכולת החדשה, מאפשרים לתינוק לבחון את הקשר הספציפי שלו עם אימו וליהנות מהמיומנויות המתפתחות. כשאימא נעדרת הוא מגיב לכך, הוא עדיין זקוק לתחושת אחדות עם האם. כשהאם תחזור אליו, הוא יגיב בשמחה, או בהיסוס (בהתאם לדפוס ההתקשרות שהתפתח).

בשלב הרפרושמה התינוק מתחיל להיות מודע לנפרדות שלו מן האם ולכך שהמשאלות שלו הן לא תמיד זהות לאלה של אימו. נוצר אצלו תסכול על רקע הרצון באם מחד, והרצון לנפרדות ועצמאות מאידך, אך היתרון בשלב זה, שלילד יש כבר סיפוק מדברים שהוא עושה באופן עצמאי. אנו ההורים יכולים לסייע לילד שלנו להיוולד פעמיים: פעם ראשונה, עם הלידה הביולוגית ופעם שנייה (מלר, 1989), בתהליך גיבוש הזהות העצמית שהילד מבנה לעצמו כיצור עצמאי ונפרד מן האם כבר ומיד לאחר הלידה. וויסות ההתנהגות של הילד בתקופת ה"לידה השנייה", מתוך ההיענות ההולמת לצרכיו, יכולה להשפיע השפעה מכרעת על התפתחותו הנורמטיבית בעתיד.

למעלה

אנחנו כאן לעזרתך!

מלאי את הפרטים שלך ונשלח לך הצעת מחיר משתלמת לצילומי הריון.

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ